מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם. נְתָנוֹ לְאָרִיס. וְהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם שְׁנֵי אִילָנוֹת כְּרוּכִים זֶה לָזֶה בִּכְרַךְ אֶחָד, אִילָן שֶׁל חַיִּים מֻדְלֶה עַל גַּב אִילָן שֶׁל סַם הַמָּוֶת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ אָרִיס מָה לַעֲשׂוֹת. אָמַר: אִם מַשְׁקֶה אֲנִי זֶה שֶׁל סַם חַיִּים זֶה שֶׁל סַם הַמָּוֶת שׁוֹתֶה עִמּוֹ, וְאִם אֵינִי מַשְׁקֶה זֶה שֶׁל סַם הַמָּוֶת הֵיךְ זֶה שֶׁל סַם חַיִּים חַי?
כָּךְ אַבְרָהָם, לְאַחַר שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מוֹסֵר אֶת הַבְּרָכוֹת לְכָל מִי שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ, וַאֲנִי חוֹתֵם עַל יָדֶיךָ, וְכִי מֵאַחַר שֶׁנִמְסְרוּ לוֹ הַבְּרָכוֹת לָמָּה לֹא בֵּרַךְ אֶת יִצְחָק? לְפִי שֶׁרָאָה אַבְרָהָם שֶׁעֵשָׂו יֵצֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר, אִם אֲנִי מְבָרֵךְ אֶת יִצְחָק, הֲרֵי גַּם עֵשָׂו מִתְבָּרֵךְ, וְנִמְצָא יַעֲקֹב חָסֵר.
עַד שֶׁאָמַר: לִי אֵין אֶלָּא יָמִים שֶׁל מִנְיָן, לְמָחָר הֲרֵי הַבְּרָכוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן, לְבַעֲלֵיהֶן. אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה? אֲגַלְגֵּל בַּכֶּרֶם עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וְיַעֲשֶׂה בְּכַרְמוֹ מָה שֶׁיִּרְצֶה. הֲרֵינִי מַנִּיחוֹ, עַד שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמֵּת אַבְרָהָם אָבִינוּ גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִצְחָק וּבֵרֲכוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בראשית כה, יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ.
על פי בראשית רבה ס”א, מדרש תנחומא וזאת הברכה א’ ופסיקתא דרב כהנא
אִילָן שֶׁל חַיִּים מוּדְלֶה עַל גַּב אִילָן שֶׁל סַם הַמָּוֶת
מצד אופיו של אברהם אבינו ולפי טִבעָה של אישיותו הוא בוודאי היה רוצה לברך ולהשקות את כל הכרם – על שני אילנותיו – ובכל מחיר. בדומה למשאלתו האבהית “לוּ ישמעאל יחיה לפניך!”, וברוח תפילתו ומאבקו עד לרגע האחרון להצלת אנשי סדום הרעים והחטאים מאוד.
אך, המדרש נותן את זכות הדיבור לא לטבע הבסיסי של האדם אלא לחלק הבוגר והגבוה בנפשנו היהודית. אברהם מזהה את המכלול האחדותי של החיים, אלה הכוללים באמת טוב ורע “כרוכים זה לזה” לבלי הפרד, כצמד תאומים סיאמיים. ומה שמתחיל כמו קונפליקט בלתי נסבל הדורש הכרעה קשה לכאן או לכאן, מתחלף באתגר רציני עוד יותר: הכָלה סבלנית, השלמה עם מהותם הכמוסה של החיים, ונשיאה חסרת יומרה בעול החיים הרקומים מהֲפָכִים.
ואמנם, בחר לבסוף אברהם להתגבר על טבע מידותיו והחליט שלא להשקות את צמד האילנות. תחת זאת התעצם עם מהותו העמוקה ביותר והתעורר לזכור מי הוא זה המולֵך מעל ומעבר לטבעו ולאופיו, עד שמסר הכל כלפי מעלה והשאיר את השאלה הבוערת לאחריותו של הבורא בעל הכרם.
לא בכדִי מי ש”נבחן על החומר הזה” הוא סבא-רבא שלנו, אבי המונותיאיזם. כי אכן שחרר אברהם את עצמו מהכרעה חד-צדדית והחזיר את הכדור למגרש האחדות. שהמלך יבוא ויחליט.
והמלך מצדו, כאילו רק חיכה לראות האם יצליח אברהם להשתחרר מגבולות עמדתו הטבעית, הצפויה, והאם יתמסר לאשר יחפוץ לו בוראו, ורק אז גילה את בחירתו: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ.
