הגשר הזה, מהיכן להיכן הוא נטוי?
אמרה הנשמה, בוא וראה:
בשעה שמתכנסים ישראל על אדמתם מיד שוכחים כל תורתם וחכמתם. שאדמת הקודש מצמחת כל מיני מחלות ורפואות חדשות ביחד עם כל מיני שִׁכְחָה שבעולם, עד שאין צריכין עוד לא לִכְתָבים ולא למופתֵי הצדיקים ולא לאוצר של זיכרונות ולא לאוצר של דיכאונות, אלא מִקִרבּוֹ מגיד אדם סודות ורָזים של מעלה ושל מטה. על כבודו של מעלה היאך הוא דָּר למטה, ועל הגוף והכסף והאֲני הקטן של כל אדם היאך הם כֵּלים לְאור חדש של מעלה.
באותה שעה רועד הגשר הנטוי בין אוצר הזיכרונות הנשכחים לבין אוצר החיים החדשים, ומרתִּית תחת רגליהם של ישראל. ונהר שחור ועמוק של מיילים, פוסטים, אס-אם-אסים, ואטצאפים ולייקים גועש תחת הגשר. וישראל מתבהלים ונפשם משוטטת לִצדדים כשרואים היאך נגמר להם הגשר פתאום באמצע הדרך מול העיניים וחלל גדול של חִידָה פָּרוּשׂ לפניהם […]
באותה שעה מביטים איש בתוך עיני רעֵהוּ ואומרים איש אל אחיו: אנחנו נעבור את הגשר הזה ביחד […]
בתוך: מדרש העתלכ”כ [העתיד לבוא כבר כאן] חלק אחרון, דף ראשון, עמ’ א’
[מרץ 2016]
