פאול צלאן / קֶרַח, עֵדֶן
זֹאת הָאָרֶץ וּשְׁמָהּ – אָבוּד,
בָּהּ הַיָּרֵחַ צוֹמֵחַ בַּסּוּף וְעוֹלֶה,
וּמָה שֶׁקָּפָא עִמָּנוּ
מְהַבְהֵב כְּבָר בְּכָל עֵבֶר וְרוֹאֶה.
רוֹאֶה, כִּי הֲרֵי עֵינָיו הֵן
כְּאַדָּמוֹת שֶׁל אוֹר בּוֹרֵא.
הַלַּיְלָה, הַלַּיְלָה, הַבּוֹרִיּוּת.
יֶלֶד-הָעֵינַיִם רוֹאֶה.
רוֹאֶה, רוֹאָה, אָנוּ רוֹאִים,
אַתָּה אוֹתִי, אֲנִי אוֹתְךָ.
בְּטֶרֶם הַשָּׁעָה תִּסְתַּגֵּר,
יָקוּם גַּם הַקֶּרַח לִתְחִיָּה!
בתוך “שושנת האין” (תירגם מנפרד וינקלר)
אחרי הבחירות האחרונות מצאתי בקלסר ישן כמה רשימות-הגות שפרסמתי בסוף שנות ה-80 ב”הארץ” וב”ידיעות אחרונות”. כמה מוזר לשמוע את גלגלי הזמן חורקים שוב לעצירת-פתאום בתחנות דומות. אלה הן תחנות במסלול שאולי כבר אין סוף לו, תחנות שכל אחת מהן מעניקה פשר לקודמתה אך גם מהווה חידה חדשה לתחנה הבאה שמעבר לאופק.
להלן שורות אחדות מתוך אחת הרשימות:
מהו הפשר העמוק של הזדהותי עם הלכי הרוח הרָפָה, הרוח “האינדיבידואליסטית והאגוצנטרית”, כפי שיכנוּה רבים; הרוח המנשבת בקרב הטובים והרציניים שבאמני ישראל. רוח שניתן אולי לתארה כרוויית תודעה עצמית וכצוחקת את הצחוק שלאחר הייאוש.
שמא כולנו באמת חלק ממסע רוחני דרמטי. מסע ששמו הסופי עדיין אינו ידוע – שאולי כל משברי רוחנו ונפשנו שמותיו הם. ואולי באמת גם תכלית יש לו, למסע הזה, תכלית הנחשפת לרגע כאשר בפתע-פתאום מוצאים אנו את עצמנו מתפרקים ומתפשטים ממרבית נכסינו ומבטחינו האידיאולוגיים. האם התכלית היא החרָפָה של תחושת אובדן הדרך? החרָפָה של המודעות לוואקום היקר? שהרי זהו וואקום שיש בו בכדי לעורר את הכמיהה המחודשת לדבר-מה שהוא מעבר לשכל ומעבר לאנושי. האם אין כמיהה שכזו מציפה לאחרונה את תודעתם של יותר ויותר יוצרים ישראליים? הלוואי שאינני טועה.
במצוקת-אמת חשובה שרויים אמני ישראל של ימינו. ליבם חלל בקרבם ומסרב בצדק להתנחם ולהתמלא במה שאבות-אבותיהם השליכו אל מאחורי גוום – גם כן בצדק.
וכך, עתירי כלים ורגישויות עומדים הם במקום שהאדם הדתי מבטן ומלידה לעולם לא ידָעו – מקום ההעדר המוחלט. על סף תהום הריק נכונים הם, בעצם, לַזינוק הרוחני המכריע, הזינוק “מבעד לחישוק הבוער של האמונה” כדברי סרן קירקגור.
אין טעם לעקוף את שלב החילון הגדול או להתעלם מקיומו וממשמעותו בקרבנו ו/או אצל הזולת הקרוב לנו. מי שמתכחש לחידותיו, או מדחיק את קיומן, הריהו כדוחה במו ידיו את ההזדמנות היחידה והאחרונה שלו לממש את חייו הרוחניים – אלה שחלון יש להם כלפי מעלה.
אני מעדיף לכן לעמוד מול ההעדר, עם כל התנסויות-השאוֹל הכרוכות בה. לעמוד על שפת התהום של משמעות הקיום היהודי במדינת ישראל. והלוואי שאיני לבדי כאן.
“הארץ”, אפריל 1990
