חירות? אני לא מכיר, לצערי, רגע אחד של שחרור מלא ומובהק. ובכל זאת, רגעים רבים בחיי מקַדמים, לאט ובטוח, קורטובים של שחרורים:
שחרור הנשמה מעולו הַמְּעַוֵּר של הגוף היפה;
שחרור הגוף מחיבוק הסוהרת הזקנה – הדת;
שחרור הדת מן הזיקה המובנת-כביכול-מאליה לאלהים;
שחרור האלהים מתובנות ומהשלכות אנושיות.
ואם כבר אז גם:
שחרור התובנות האנושיות מעריצות המדע;
שחרור המדע מפחדיו הכמוסים: האמנם יש דברים שאני לא מבין?!
שחרור הפחד! תפחֵד חופשי! העסק הזה, לחיות, באמת מפחיד.
השחרור לעוף אל בין הכוכבים הסובבים בהכנעה במסילותיהם, ולהתגבר בעזרתם השקטה על התשוקה לשחרור;
השחרור לחבק באמונה ובהתמסרות, כביכול היינו בני עשרים;
והשחרור לנסות שוב לתקשר עם אלהים, בכל דרך, כולל גם באמצעות הדת.
*
משהו משחרר מתחיל לפעום בשקט: רגע-שחרור? ואולי אין באמת דבר כזה. מרגיש יותר בטוח בתוך התלמים הארוכים שחרשו למעני אבותי, תלמי-גדילה מיוסרים של עם שאינו מפסיק להיוולד – שעל-אף כל שבועותיי גם אני חורש בהם היום למען ילדי אחרי.
אז מה עושים עם הנחת העבודה המרכזית של ליל-הסדר – “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”?! כיצד עומדים במשימה הזו כש”מצרים”, הקוד העתיק של כל ההגבלות המובנות בתוך האישיות, יוצאים ונוסעים איתך ועולים איתך גם להר סיני וגם בבואך ליישב את ארץ הקודש… וכיצד ניישב את הסתירה בין החוויה המבוקשת של “יציאת מצרים” לבין ההוראה “חייב”? איך אפשר לכרוך יחד חובה והרגשת חרות?
אולי תפתור את הבעיה, כמו תמיד, הצברית הפנטסטית שבפינו: לא כתוב לראות את עצמו יוצא ממצרים; כתוב לראות את עצמו כ א י ל ו יצא ממצרים…
ועל פתרון אחראי יותר, שלוקח את החרות כמו שלוקחים אויר לעוד נשימה, אני עוד אחשוב.
*
בסביבות שנת תק”ס (1780) כותב רבי שניאור-זלמן, ראשון אדמור”י חב”ד ומחבר ספר התניא: “יציאת מצרים היא התהפכות הלב שנוטה להבלי העולם, והוא [האדם] מפנהו להשימו כולו עם המחשבה והעיון בתורה-שבכתב ובתורה שבעל-פה בלי תערובת-זר באמצע. לכן, כל ירא וחרד להתקרב לבו להשם יהיה זהיר לאמץ לבבו להיות יוצא תמיד ממצרים. פירוש, מעומק הקליפה, משכא דחיויא [עור הנחש] הוא הגוף…”.
גדלתי בהשראת התורות הללו, שהתרומה שלהן לרלבנטיות האפשרית של מושגי היהדות מתבררת היום כקריטית: יציאת מצרים היא התהפכות הלב! כמה זמן יכולנו למשוך עוד עם פסח שמתחיל ונגמר בדקדוקי-חומרות או בקניידלך.
אך תהליכי ההתבגרות – האישיים והלאומיים – נמשכים, תודה-לאל, ובמסגרתם מושגים כמו חרות המחשבה, שחרור וחופש אישי, נעשים אף הם חלק מן הלקסיקון הקשור ב”יציאת מצרים”.
וכך, מול הזיהוי הנ”ל של עומק הקליפה הנחשית, עם הגוף, לא נותר לי אלא לערוך – בתוך דמי ממש – מלחמות-שחרור חדשות, יומיומיות, על-מנת לעקוף את גדר ההפרדה הזו, שכל כך הרבה גלות גלומה בה. האמנם לא ילכו השניים הללו – הרוח והחומר – יחדיו? ילכו להם, נגיד, להפריח יחד שממת נגב? ומדוע באמת שלא ילכו לאכול דגים מול השקיעה על חופה של יפו ויחברו יחד תפילת מנחה חדשה (או ישתקו ביחד את תפילת המעמקים הזורמת ממגע החשמל של הנשמה והגוף?).
בימי תור הזהב האבוד, בערי אנדלוסיה, לא הלכו הנשמות והגופים יחדיו – לבית המדרש או למסיבות חתנים – אלא רקדו! לגמו יין משובח ועסיס רימונים ושרו בבוסתנים לאור הירח, שירי חשק ועגבים לצד “לבי ובשרי ירננו אל אל חי!”. היום, במדינת היהודים, מי יהין להצביע על טביעות-האצבע הנוצריות המשוקעות עמוק כל כך בתוככי יהדותנו הדתית, ולא-פחות מזה – בתוך ישראליותנו החילונית: אשמה ושוב אשמה, על עצם היותנו כאן, בני אדם על אדמתם, ועל עצם היותנו. מנטאליות הפירוד, הנוצרית ביסודה, נספגה גם אל קרבם של אלפי ספרי חכמה יהודית. פירוד, שניות, אמביוולנטיות וקונפליקטיביות-כביכול, בין הנפש ובין הגוף – כן, הוא, האחרון והנאמן שבידידים.
זהו קיצור דברים של מלחמת עולם רבת שנים, כשעיקרה של המשימה, משימת ההאחדה, עודה לפנינו. ועם זאת, באותה נשימה: הלא אם יקום מי ויכריז על גניזת ספרי הקודש ועל שחרור הצבר החדש מעולה של דת המחיצות, שהפכה באמת לחציצה הגדולה של כל הזמנים, הלא בצדק נצעק: עיוור! הרי ילדיך מטיילים בשדות גואה וקטמנדו ומחפשים להם שורשים ומים לשתות; האם מבארה של אמריקה תרווה את צימאונם?
כמה נצטרך עוד להתבגר עד שנלמד להשתחרר מבלי להתאבד.
*
רגע השחרור שלי, בתור בן מזל מאזניים, הוא קצר ומוזר. הוא מתמצה בנכונותי לומר לא.
לא עכשיו ולא בכלל. לא כי ולא בגלל.
לא כיהודי להתפלל ולא כבעלך להתנצל, לא כגבר לקרוץ ולא כמשורר לוקק בוץ.
ובלי מלים (לפחות, לא מלים יפות) ובלי לכאוב את הזולת ובלי לזכור את החוק.
מבוקש הרגע בו אינני הבן, הנכד, האבא-כאן; אני הוא, גם אם לא תרשו לי, רק קצת צחוק.
ומעלי ומצדדי, בני הטלה אנשי המעשה, או בני הבתולה מביקורת המדינה – וכל יתר החברים היקרים. אנחנו מוזמנים להתאתגר מול משפט אחר של בעל התניא הנ”ל: “אדם בא לעולם הזה להפוך טבע מידותיו”. אז אולי בפסח אשתחרר קצת מקדושת הזרימה וההתחברות עם מי שהנני. כי רגע של שחרור אולי מחכה דווקא מעבר לפינה שנקראת אני.
23.4.2005
מוסף החג של ידיעות אחרונות
