עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

 

 

בכייה תקועה בליבו בצד אחד, וחדוה תקועה בליבו בצד שני.

זוהר ח”ב רנה, א וזוהר ח”ג עה, א

 

תודה לכל המנחמים שהגיעו במהלך ה”שבעה” ולכל חבריי וידידי הטובים על העידוד ועל ההזדהות. אני חש בקרבת הלב והיא באמת מחזקת את רוחי.

המעבר מהאבל האישי לשיח חברים ולימוד תורה בציבור אינו מעבר קל.

אני לא רוצה להתרחק מהאבל. לא להתרחק מהמקום שהלב שלי נמצא בו עכשיו. אבל כן רוצה להתחיל לחשוב ביחד על אתגר מיוחד – אתגר במישור גבוה – שמחכה לכולנו, ללמוד לשאת הפכים.

 

אלו הפכים? כל מיני. כל אחד מכיר אצלו ויודע –

אם בתחומים של אמונות ודעות – כלומר, יש אמונות שנחלנו מאבותינו,  ויש גופי-ידע שנחשפנו להם בהתבגרותנו, ורבים מאיתנו עובדים קשה להחזיק בשניהם כאחד . . .

אם בתחום של בין אדם לחברו – כלומר לאהוב, לכבד ולהעניק, גם לאדם שחושב הפוך ממני כמעט בכל דבר וענין . . .

 

ואם במשימה הקשה הכפולה של כולנו – לשהות עם האסון, לשתוק או ללחוש עם האבלים, וגם להילחם במלוא העוצמה עד לניצחון . . .

 

אני אשתף בהפכים שנפלו כעת בחלקי:

אבל ובכי על שתי כלותיי המתוקות שנרצחו באכזריות, עדי ותהילה הי”ד –

ושמחה והודיה על נס ההצלה של שני בני, ענני ואהוביה, ושל שני נכדי, נגב בן הארבע ואשל בן החצי שנה. תינוקות שכבר היו בעזה, ראו דברים איומים, וחזרו בשלום לאדמת הקודש. וזאת, בשעה שילדים אחרים מוטלים שחוטים מימינם ומשמאלם. ממש “מי יחיה ומי ימות” – אבל בפינצטה!

 

ויש גם מעגלים רחבים שעלינו ללמוד לשאת את קוטביהם:

כל מיני ההפכים בחברה הישראלית שהרשו לעצמם – שכולנו הרשינו לעצמינו – להתרחק כל כך הרבה יותר מדי זה מזה!

איך שכחנו שכולנו כמו יד ימין ויד שמאל של גוף אחד?! שמחזור דם אחד זורם בין כולנו. שנשמה גדולה אחת של עם-עולם מפעמת, אמנם בדרכים שונות, בקרב כולנו.

ועוד, במעגל נוסף, בעיצומם של ימי חירום אלה, שני הפכים נוספים שאנחנו צופים בהם בתוך עצמנו:

לצד הכעס העצום על מוסדות המדינה – ולצד השאלות הגדולות כלפי מעלה – כמה קרבה מתעוררת בין כולנו! כמה כוחות גנוזים נחשפים בנו! כמה חום ונתינה הדדית!

נקרא מיד בכמה בתים מתוך הפיוט שלפנינו. ואני מזמין את מי שרוצה לומר מלה – או לרשום מלה –

אם בהשראת ביטוי מתוך הפיוט, ואם בהשראת מילים שחברים יאמרו. וזו נקודה חשובה:

ללמוד לצוד מתוך מלים שמישהו אומר, מלה אחת שנוגעת בך, ולהגיב. להגיב לא רק במילות התפעלות, אלא בעיקר פשוט לחזור על המלה שתפסה אותך, ולהוסיף לה עוד מלה אחת משלך.

תוכל לשתף בתגובתך בן משפחה, או חבר/חברה. אי אפשר לשער כמה רב כוחו המרפא של הד נאמן לדברים שאומר אדם מתוך לבו.

אז רשום את תגובתך, בצד, לעצמך, ו/או שתף בה ידיד ורֵע.

 

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה

הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה

עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ

הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ

קֹוִים לְאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ

קוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ

דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל

וַהְמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בַּחַיִל

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק וְעֵת יֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי

וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

עבאס יהודה שמואל / פאס 1163

 

 

נעצור נא כעת לכמה רגעים של שקט, ואני מזכיר:

מי שרוצה מוזמן קודם-כל לרשום לעצמו תחושה ראשונה, או מחשבה אישית, ואחר כך: בחר נא מלה או שתיים מתוך הפיוט והוסף לה עוד אחת או שתיים, משל עצמך. מלה של עדכון, תגובה מתוך האקטואליה שלנו כאן היום, מן היומיום שלך…

 

אני רוצה להתייחס למלה אחת בפזמון החוזר – המזבח.

כי איזהו באמת המקום בנפש הנושא הפכים?

זה אינו הראש, לא ההיגיון, לא המדע,

וגם לא הלב, שפעם הוא כאן ופעם הוא שם…

 

המזבח – המקום בו בשר הופך לעשן, עשן הנמוג בחלל,

המזבח מהווה זירת החיבור בין החומר לרוח,

בין הסופי והמוגבל לבין “העליון על הכל” (כפי שזלדה נהגה לכנות את הבורא)

 

ובלשון הזוהר (בתרגום חופשי)

סוד הקרבן, כאשר הוא עולה, קושר הכל זה בזה ומאיר הכל זה לזה.

אזי עומד הכל בעלייה, והמחשבה – מתעטרת באין סוף.

זהר לפרשת נח ט״ז קכ״ז

 

עבודת הקרבנות היתה מאז ומעולם מקום של חידה בנפש האדם. מקום שבמשך דורות התאמצו חכמינו להרגיש בתוכם ולהסביר באמצעות מושגים רבים ושונים. עבורי, הכל כעת נראה כמו שיעורי תיאוריה, כאשר בשבועות האחרונים עברנו כולנו לשלב של נהיגה מעשית…

 

 

*

 

 

השיר השני שנקרא בו, הוא של אורי צבי גרינברג :

 

נכנסתי לארץ כמו לתוך כבשן

 

נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן, לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת.

לְהוֹסִיף עוֹד גּוּף לְסַכִּינוֹ הַחַד שֶׁל הַגּוֹרָל הָעִבְרִי.

וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּמוֹ בְּעֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע –

וּמַר לִי מְאוֹד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ!

הוֹלֵךְ אָדָם בָּעוֹלָם וַעֲלֵי מֶגֶד מְבָרֵךְ אֲנִי עַל מְרוֹרַי מְבָרֵךְ כָּמוֹהוּ.

לְעִתִּים רְחוֹקוֹת אֲנִי מַבִּיט לַשְּׁחָקִים הַיְּהוּדִים הַיָּפִים,

שֶׁיָּפְיָם מִמַּלְכוּת.. וּמַלְכוּת פֹּה אַיִן לְמַטָּה. לְרַגְלִי,

רַק עֶרְיָה וּמִדְבָּר וִיגוֹנִים אַכְזָרִים – –

וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי בָּא אֶל הַיָּם וּמְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ

כִּי פָּתְחוּ אֶת פִּיהֶם הַדָּגִים בַּיָּם

וּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הֵם דּוֹבְרִים אֵלַי

עַל הַיַּתְמוּת הַגְּדוֹלָה

מָשִׁיחַ לֹא בָא עוֹד

אורי צבי גרינברג | 1953

 

 

הנה, לטובת המעוניינים משימת כתיבה קצרה, נוספת:

העתק/העתיקי לעצמך את שתי השורות

כִּי פָּתְחוּ אֶת פִּיהֶם הַדָּגִים בַּיָּם

וּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הֵם דּוֹבְרִים אֵלַי

 

קצת רקע:

הדג.

בין כל מיני הדימויים הייחודיים בספר הזוהר, חוזר הדג בצורות רבות ושונות (כגון רב המנונא סבא, מורו הנסתר של רבי שמעון בר יוחאי) והוא מהווה ככל הנראה הדימוי הרווח ביותר בזוהר לממד של הנשמה.

כדוגמה: ידוע מאמר הזוהר “נוני ימא לית להו גבינין” [דגי הים אין להם עפעפיים]. כלומר הם לעולם אינם עוצמים את עיניהם. זהו משפט שבאמצעותו ממחיש הזוהר את ערנותה הרצופה של הנשמה, בהשוואה ליתר חלקי אישיותו של האדם, הנפש והרוח, ובבחינת “אני ישנה ולבי ער”.

 

על רקע הדברים הללו ובתוך ההקשר הזה –

בחר לך דג אחד מתוך הים הגדול,

הדג פותח את פיו וסופסוף דובר אליך, בלשון בני אדם…

כתוב משפט אחד מפיו.

תן לו, לדג שלך, לומר לך משפט אחד בגוף ראשון –

על עצמו, ו/או עליך, ו/או על מה שקורה, לפי הבנתו שלו, מתוך מקומו הכמוס והמופלא.

 

ושוב:

מומלץ לשתף בתוצאה בן משפחה, או חבר/חברה.

דווקא משפטי ה”דג” שייצאו מתוכנו, הם העשויים לתפקד עבורנו כתמרורי הכוונה בימים הקשים שלפנינו.

 

 

לסיום

וזה אולי הכי חשוב –

תוך כדי ההסתגלות המהירה שלנו לנשיאת ההפכים – פתאום תפנית בעלילה!

בימי חירום ומלחמה נכנס פתאום לתמונה עיקרון קריטי, חדש:

המשפט של חז”ל “מרובה מידה טובה על מידת פורענות”.

כלומר אין באמת שוויון בעולם. קילו של טוב שוקל יותר מקילו של רע – והוא זה שמכריע את הכף.

זו חובה לאומית שלנו, וגם אחריות אישית של כל אחד מאיתנו. להגביר מידה טובה על מידת פורענות.

לצד האבל, הזעם, וגם לצד החרדות, כל אחד חייב להיות אחראי על העלאת המורל הפנימי של עצמו ולהעלאת המורל של מי שלידו.

כי המלחמה העמוקה היא בזירה של התודעה, של המורל הפנימי.

אם נוותר כאן – הרי שנובס, גם בשדות הקרב. כדי לשרוד את המלחמה שלפנינו – המלחמה שרק מתחילה – ולנצח בה, אנחנו חייבים לממש, כל אחד בתחומיו, את הבטחון ואת הנחת-העבודה של חז”ל שאכן “מרובה מידה טובה על מידת פורענות”.

 

וברוח הזאת אני רוצה לחתום, בפסוקו של מיכה:

אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי!

כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה’ אוֹר לִי.

מיכה ז, ח

 

 

להורדת הרשימה כקובץ PDF ערוך להדפסה