שעת לילה קרירה. האויר זך, רוגש, ומלא רמזים של סתיו. הולכים ל”סליחות”.
שם נעמוד כולנו, כמו שעמדו אבות אבותינו, ושוב נבקש סליחה.
אבל מה באמת יקרה שם?
האם מדובר בניסיונות של ילדים שסרחו, לרצות את אביהם האוהב?
האם זו בקשת חנינה מצדו של פושע מוּעָד, המכוונת לכבודו, השופט העליון חמור הסבר?
האם מותר לנו לחשוב שאותו “הוא” שלפניו נעמוד אולי מתעניין פחות בחטאינו ובעיקר ממתין שם, ממש כמונו ואיתנו ללילה הזה, וכמדי שנה רק מצפה שנהיה מספיק אמיצים כדי לגשת אליו בביטחון – ואולי אפילו בשמחה – במטרה לבקש ממנו עוד צ’אנס אחד, חדש?
*
קוֹל כֹּחֲךָ לַהַב חוֹצֵב
קֶצֶב טוֹב וְחִלּוּפוֹ קוֹצֵב
רֵעֶךָ דּוֹפְקִים בְּקוֹל עָצֵב
רְצֵה נִדְבָתָם וּבְקִרְבָּם הִתְיַצֵּב.
הפיוט הזה שכותרתו היא “איך נפתח לפניך” (שם המחבר, שלמה, רמוז בסוף הפיוט) תופס אותי כל שנה מחדש. אנו צופים מבעד למילים בעֵדָה קטנה – “רֵעֶךָ” – המשמיעה את פחדה ובהלתה. קולו של מלכם, הכוחני לפי הרגשתם, חוצב להבות, קוצב להם את חייהם, או, לחילופין את מותם. הם מתחננים שיקבל את תפילתם וייתן להם לחוות את נוכחותו. אנשים מול שער נעול, נבוכים לשֵמע קולו הרועם, הרחוק, מקישים נואשות על השער.
מה יקרה עכשיו? האם אולי השנה יגיח סוף-סוף בעל הקול מאחורי השער ויכריז “באתי! הנה אני!”?
לא. הפייטן שלנו הרבה יותר חכם מזה. הוא כבר למד להשלים עם הפער הנצחי שבינו לבין העליון-על-כל, האל המסתתר.
כמו אָמָּן (אם תרצו, האמן המודרני, או אף הפוסט-מודרני) אין הוא מצפה ליותר מאשר הזכות והאפשרות להתבטא. הנה המשכו של אותו פיוט:
שׁוֹקְדִים בְּצוֹם לִבָּם לְהַכְנִיעַ
שְׁאוֹנָם מִזַּעַם בַּחֲדָרֶיךָ תַּצְנִיע
תּוֹבְעִים בְּלַחַשׁ
שָׂפָה
לְהָנִיעַ.
הנה ההבנה הבוגרת ועִמה ההשלמה העמוקה:
אנחנו יודעים שייצרנו הרבה רעש במשך השנה, אך אתה אנא, הצנע אותו בחדריך. האזֵן לשקט החדש הזה, שאנחנו כבר מוכנים לנסות להיות בו. ועוד דבר אחד אנו מבקשים – לא סתם מבקשים, תובעים! –אנחנו מבקשים, בלחישת תחינה: אנא אפשֵר לנו לפחות להניע את שפתותינו, מולךָ!
כמו שני אוהבים, ברגע של חרדת-פרידה: – – – נדבר?!
ירושלים
1996
