את התמונה הזו כל חיי אזכור: הרב קוק, איש גבוה ויפה תואר, עם כובע שיער [שטריימל] גבוה. קרא לאחד החלוצים, שומר צעיר עם עבאיה ורובה, שרקד עם כולם בחדר האוכל, ואמר לו:
הבה ונתחלף! אני אקח את ה”איצטלא דרבנן” [בגדי הרב] שלך, העבאיה והרובה, ואתה תלבש את שלי.
החבר’ה היו אז בשמחה גדולה. החליפו בגדיהם. הרב לבש העבאיה ואחז ברובה, והשומר חבש את הכובע הגבוה של הרב – והפליגו בריקוד.
לבסוף אמר הרב:
כשם שאני לבשתי את שלכם, ואתם לבשתם את שלי, כך יהיה גם בתוך הלבבות!
את הזיכרון הזה העלה מן הנשייה זאב הורביץ, חבר קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל (נדפס ב”אלה מסעי” בעריכת אבינועם רוזנק). המאורע התרחש בשעת לילה באחד מימי “מסע המושבות” שערכו הרב קוק והרב זוננפלד ועוד כמה רבנים ירושלמים חשובים בסתיו של שנת 1913.
במסגרת המסע שנמשך חודש ימים ביקרה המשלחת בעשרים ושישה קיבוצים ומושבות בגליל ובגליל העליון. מטרת-העל של המסע, מעבר לחיזוק יסודות הדת, היתה קירוב לבבות. ניסיון לעורר את האהבה בין אחים שכבר אז שכחו שהם אחים: אב קדמון אחד הולידם, ובתוך ארץ אחת קטנה, צפופה ומשוגעת, נגזר עליהם לחיות יחדיו.
בעיצומם של ימים קשים – מהמדאיגים והמייאשים שידענו בימי “שיבת ציון” זו שלנו – אני מתפלל שנרגיש לפחות את הכמיהה ההיא להפליג יחדיו בריקוד בחדר האוכל בסופו של יום עבודה מפרך. לא כי הגענו להסכמות, ולא כי יש בינינו הבנה כלשהי. ההיפך הוא הנכון. הדם של כולנו לפעמים רותח מרוב כעס, תסכול ועלבון, ועל הכל החרדה המשותפת לגורל הבית האחד והיחיד שלנו בעולם.
אז על מה בדיוק הפליגו בריקוד? הרי לך שאלה נאה לחג הפורים.
כפי שיש בסיפור הזה גם פשר עמוק למנהג הפורימי להתחפש. לעטות מסכה ולנסות להיות לרגע מישהו אחר.
“הבה ונתחלף!” ביקש הרב מן החלוץ, השומר הצעיר. כמה אומץ, אמון, ובעיקר אחריות, גלומים במשאלה הזאת – ללבוש לשעה את בגדיו של יריבי המר ואף לתת את ידי בידו ולהפליג בריקוד.
אני יודע יפה שאין רבים בקרבנו, מכאן ומכאן, שיסכימו להחליף ביניהם כובעים ורובים. אבל, בכמיהה ההיא שנחשפה בעמק יזרעאל של שנת 1913, בה בעצמה כמוסה תקוה. כי אמנם אסירים אנו. אסירים לכודי התקוה.
ערב חג הפורים תשפ”ג
