אֱלֹהִים ה’, עֹז יְשׁוּעָתִי, סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק תהלים קמ, ח
יוֹם נָשֶׁק: ביום שהקיץ נושק לחורף;
דבר אחר: זה נשקו של גוג;
דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא
והעולם הבא נכנס.
תלמוד ירושלמי, יבמות טו
מלים שקלטתי הבוקר מתוך שיחתן של שתי שכנות במכולת השכונתית:
– אז מה את אומרת, הא? הם יתקיפו או לא? אני כבר לא יכולה יותר עם כל המתח הזה!
למי אני צריכה להאמין היום? כל מה שהתרגלתי לחשוב עד אתמול על.. ועל.. ועל… הכל נמחק לי
ונעלם! נשארתי בלי אמונה וזה מפחיד לאללה! תאמיני לי…
– לא מסכימה אתך גב’ כהן. את לגמרי יכולה! וגם אין לנו ברירה! תגידי לעצמך: אני יכולה!
נכון שאין לנו השפעה על הפוליטיקאים, אבל להשקות את הפרחים אני יכולה? לבשל מרק
עדשים אני יכולה? להכין עוגת שזיפים? (אשלח לך את המתכון, קבלתי מחמותי אבל יצא
טעים) לנשום עמוק ולעשות הליכה כדי לשמור על השפיות אני יכולה? זה לא מעט גב’ כהן,
תאמיני לי…
יש במצב הלאומי המודאג, הנוכחי, גם צד אנושי-קיומי מיוחד: הבן-אדם תקוע בפינה זעירה של הגלובוס, אין יוצא ואין בא, כשהוא נטול אפשרות ממשית להשפיע על גורלו. מה נותר לו עוד לעשות כעת מלבד רק לשבת עם עצמו ולהמתין לַמכה – מתי ומהיכן היא תבוא! מלכי מזרח ומערב מתגרים זה בזה מעל ראשו, ותחרויות בין מפחידנים (במשקל כבד) גוזלות את שנתו.
אך האם גזירת גורל היא? האמנם באמת אין בידי לעשות משהו מועיל לטובתי?
ואולי יש כאן הזדמנות ייחודית לתפנית חדשה, פְּנים-פנימית?
לפני כמעט 200 שנה נולד בגלות פולין רבי גרשון-חנוך ליינר (האדמו”ר השלישי בשלשלת איזביצא ומי שכונה לימים “בעל התכלת”). הוא היה איש הלכה ומקובל, אוטודידקט שהתעניין עמוקות בביולוגיה, ברפואה, וגם בציונות. האיש נפטר באמצע ימיו אך הספיק לכתוב עשרות ספרים, וביניהם “סוד ישרים” על התורה והמועדים. לפעמים, פנינת הגות מופלאה אצורה כמו יין טוב וממתינה 200 שנה בתוך ספר מיושן, בכתב רש”י משובש, מסתתרת כחלק מדרוש נפתל שלשונו חציה ארמית וחציה כנראה יידיש.
והנה, מתעוררת פתאום מן המתים וקמה לתחייה! אולי אפילו קמה לראשונה? אין זאת אלא מפני שעתה בשלה השעה. כלומר שגדלנו והבשלנו אנחנו. כי ראו נא מה כתב האיש – כאילו חי בימינו והכיר מבשרו את סכנות הקונספציה:
סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק – שהנה בכל התחלפות זמנים עומד משה רבינו וצועק: ריבונו של עולם, מה יעשו עמך ישראל בזה הזמן החדש הבא לקראתם?!
שבכל התחלפות זמנים צריכים לשמירה יתירה. כי כאשר נתחלף הזמן אזי נשתנה לבוש ההנהגה ממידה למידה, ונכנס מגבול לגבול. וזאת הרגע המתחלפת היא כענין מאמרם תלמוד בבלי, שבת ל”ב על זמן בין השמשות “זה יוצא וזה נכנס ואין אדם עומד עליו”. שזו הרגע היא למעלה מגבוליו של זה העולם ונראה בתפיסת האדם כמו חלל. שאם נקטנה חס-ושלום בלב האדם האמונה בהנהגה שלמעלה מהבנתו, והולך תמיד רק בתפיסה של זה העולם, אזי מה יעשה באותה הרגע המתחלפת של השתנות הגבולים ומהיכן תהיה אז שמירתו? כי אם יהיה משוקע במידה אחת מן המידות, להיות נכנע תחתיה בקביעות, מה יעשה בעת חילוף הזמן למידה הפוכה, הלא יוכל להגיע חס- ושלום לשבירה ולהתבטלות!
ועל זאת התפלל דוד המלך סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק, שביקש לקבוע בלבו אמונה יתירה להאמין כי הוא מושגח למעלה מהבנת תפיסתו, ואזי ינהיג ה’ יתברך עמו לשמרו גם בזאת הרגע המתחלפת הנראית כחלל. וזהו “סכותה”, שרק אצל הסוכה, שאין בה קבע אלא היא דירת ארעי, אפשר שינצל מהתחלפות הזמנים.
על פי רבי גרשון-חנוך-הניך מראדזין,
בתוך “סוד ישרים” לסוכות – בשם סבו רבי מרדכי-יוסף מאיזביצא, בעל “מי השילוח”
כמה תעוזה, כמה אומץ, וכמה תקוה יש באוצר המלים של הרבי מראדזין:
הרגע המתחלפת של השתנות הגבולים;
הרגע הנראה כחלל;
הנהגה שלמעלה מן המידות;
השגחה שלמעלה מן התפיסה…
כסוג של תגובה וכעין המשך מתעדכן לדברי הרבי החכם – את, אתה, מוזמנים להתנסות בתרגיל כתיבה חדש שהכנתי על רקע מלחמת שמחת תורה ובהשראת הדרשה הזאת של בעל ה”סוד ישרים”.
לתרגיל “סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק”
