אַל תִּתֵּן לְמוֹעֵד זֶה לַעֲבוֹר בַּחֹשֶׁךְ

הַנֵּר אֲשֶׁר אָנֹכִי נוֹשֵׂא בְּיָדִי יָקִים לִי לְאוֹיֵב אֶת הַחֲשֵׁכָה אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַדֶּרֶךְ

וְצִדֵּי הַדֶּרֶךְ יִהְיוּ לִי לְמָגוֹר […]  

נֵר! אֵי אֵיפֹה הַנֵּר?! הָרַעַם שָׁאַג וְהַסַּעַר יֵהוֹם בַּגַּלְגַּל.  

שָׁחֹר הַלַּיְלָה כְּסֶלַע שָׁחֹר.  

אַל תִּתֵּן לְמוֹעֵד זֶה לַעֲבֹר בַּחֹשֶׁךְ. הַעֲלֵה אֶת מְנוֹרַת הָאַהֲבָה בְּלַפִּיד חַיֶּיךָ! 

כך כתב רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר (1861-1941) משורר, מחזאי, מחנך, והוגה דעות הודי, שבשנת 1913 זכה בפרס נובל.  

אַל תִּתֵּן לְמוֹעֵד זֶה לַעֲבוֹר בַּחֹשֶׁךְ.  

אני לא יודע לאיזה מועד התכוון טאגור כשהזהיר את עצמו שלא לתת למועד הזה לעבור בחושך. עבורי, כאדם שחי בישראל הנלחמת כיום על קיומה ועל שפיותה – המועד הוא חג החנוכה. החג שבו אני מוזמן שוב לנוע במשך כמה דקות, מדי ערב, מרגשות של תסכול, אבל וכעס, לעבר חמלה, אמונה, והתעוררות מחודשת של הרצון. אני בוחר עכשיו לנשום עמוק לקראת הרגע שבו אקרב ביד רועדת להדליק שוב את נרותיי הזעירים במנורת האהבה, ויודע שזה לא יהיה קל.  

כי אני באמת כל כך לא שם כל הזמן. ההפך הוא הנכון. התקפים של חרדה, גם של עצב, בעיקר של געגועים תהומיים, עדיין לופתים את גרוני, לפחות פעם ביום.  

אבל, לרצות להדליק מחדש את מנורת האהבה מותר? 

ואם אני לא מספיק חזק להכריז רוצה אני – אולי אפשר לפחות לרצות לרצות? 

“לחסיד מותר לרצות לרצות עד עשרים פעמים”, אמר פעם אחד מגדולי החסידות (“היהודי הקדוש” מפשיסחא, 1766–1813). כלומר, שאם בא אליך חבר ואומר לך: צר לי כל כך, אין בי רצון, אבל אני כן יכול לומר שאני רוצה לרצות; או אפילו אם הוא לפעמים לוחש לך במלוא הכֵּנות: אני רוצה לרצות לרצות. אתה תעזור לו, נכון? וכך, עד עשרים פעמים (אני רוצה לרצות לרצות לרצות לרצות….).  

למה דווקא עשרים? נדבר על זה, בלי נדר, בהזדמנות אחרת. דווקא יש לכך סיבה מרתקת. העיקר הוא לרצות. 

אבל לרצות מה??

אני מאמין שכל אחד מאיתנו יכול לנחש בכל רגע מהו הדבר שהכי נכון עבורו לרצות, או לפחות לרצות לרצות, כל עוד נקודת המוצא היא שבאנו חושך לגרש.  

כשנחלוף השנה בשכונות ערינו הפצועות, או בסמטאות קיבוצינו המפויחים, ונראה נרות זעירים מהבהבים בחלונות הבתים, תזכרו: אלה הפעם לא נרות עדות לגבורת קדמונינו החשמונאים אלא נרות התגברות על חרדות, עצבון וייאוש. אלה הבהובי צחוק של גיבורים וגיבורות, ילדים וקשישים, שלא ויתרו לחושך ולפני כמה דקות בחרו להתגרות באפלה.