לְבַדִּי עָבַרְתִּי בְּדֶרֶךְ בַּשָּׂדֶה לְעֵת בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ
לְמוֹעֵד הַחְבִּיאוֹ כְּמוֹ כִילַי אֶת זְהָבוֹ הָאַחֲרוֹן.
וְאוֹר הַיּוֹם הָלַךְ הָלוֹךְ וְשָׁקֹעַ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה,
וְהָאֲדָמָה הַשְּׁכוּלָה אֻסַּף מִמֶּנָּה קְצִירָהּ
וְהִיא רֹבֶצֶת לְפָנַי דּוּמָם.
פִּתְאֹם וְהִנֵּה קוֹל נַעַר עַז שֹׁרֵק עֹלֶה עַד לַשָּׁמַיִם,
וַיַּחֲלוֹף בַּחֹשֶׁךְ בְּאֵין רֹאֶה וַיַּעֲזוֹב אַחֲרָיו אֶת עִקְבֵי שִׁירוֹ
בְּדִמְמַת הָעֶרֶב.
וְזֶה בֵּיתוֹ, בַּמָּקוֹם הַזֶּה בַּכְּפָר […]
רבינדרנת טאגור, בתוך: הירח העולה
תרגום: דוד פרישמן. הוצאת שטיבל, 1922
ימים אחרונים באי הפלאות. אני במעבה "היער המלכותי" שליד קַנדי, סרי לנקה, ושוב מרחפות רגלי כמכושפות לאורך השבילים העתיקים. אלה הן אותן רגליים שצעדו כאן בפברואר 2023, כחצי שנה לפני טבח שמחת תורה, לפני שהאדמה החלה לרעוד מתחת לרגלינו, ולפני שהשמיים נפתחו מעלי וראיתי רִיק עצום, אינסופי – זה הרִיק שחלליו מנביעים מאז בקֶרב רבים מאיתנו תובנות חדשות ומשַנות חיים ואפילו גם תחילת החייאה של התורה שנטבחה.
באיזו נאמנות, באיזו התמסרות, פוסעות כעת הרגלים האלה על פניהם של אותם עצים עצומי קומה ומוזרי עלוה – מיני-מינים של עצים ישישים שחלקם כבר חשופי שורש אך נטועים בנצח, השרויים בשיחה חרישית עם סלע התהום שמתחת לאי או עם מֵי האוקיינוס ההודי.
מה יודע עלי היער המלכותי, השלֵו, שאני לא יודע? מהו הסוד שהוא שורק לעברי בלשונותיהם של אלפי הציפורים המזמרות כאן ברצף מימי בראשית כבגן עדן מקדם? מה מציע לי בענוותו עץ המהגוני חמור הסבר, או העָר האֶקוודורי שענפיו לבשו היום ארשת עליזה.
*
מדוע אין עיני מצליחה לשבוע מירוק-העד הזה? מדוע היא רודפת ככה אחר כל עץ, כל שביל וכל ציפור?
שמא בגלל לבי שלא טעם עד היום טעמו של עונג חף מאשמה? זה לבי המתקשה להאמין בהיתכנותה של תמימות בעידן המלחמה, ולכן משגר את עינַי שוב ושוב במטרה להמציא לו הוכחות לעצם קיומם של טוּב ושל שמחה.
האם השלוה העמוקה הזאת אמיתית?
האם אני שרוי באשליה של חירות, או ברגע נדיר של אמונה שלמה?
והנה, כעין מענה מפתיע, מהלכת פתאום לצדי חרישית דמותו החמה של סבא-רבא, רבי ישראל בעל שם טוב. מי שבכוח נשמתו המאירה פתח שערי שמיים ואופקים אינסופיים עבור כל אדם שנפש יהודי בו הומיָה; באמת לכל אדם, בכל עידן, ובכל אי ברחבי העולם.
הבעש"ט החל את כל מסע חייו כהַלַּךְ! הַלַּךְ יתום, צעיר ותמים, ביערות העד של הרי הקרפטים. אלה היו שנותיו כ"צדיק נסתר" שבהן חי בבקתה רעועה במעבה העצים, עם רעייתו חנה, ועסק בתורה ובתפילה ובהכנותיו הארוכות להפוך לשֶמש בשמי ההיסטוריה של עם ישראל. הוא התקיים בדוחק רב מכרייה של טיט ביער והובלתו לעיירה הסמוכה, בעזרת עגלה רתומה לסוס זקן. רבות הן האגדות על אודות המלים הבודדות שזכו לשמוע מפיו באותם ימים רק מתי מעט, בעיקר פשוטי העם הנדכאים ושבורי הלב. אחת מהן, כדוגמה: "שהיה רואה פעוט בשוק, היה מניח ידו הקדושה על חזה הילד, אצל לבו, ומברכו: שתזכה להיות יהודי חם!", והאגדה ממשיכה ומספרת שכל ילד שזכה לברכה זו של הבעש"ט הפך ברבות הימים למנהיג דגול בקרב אחיו.
אני מהרהר כעת בימים הרחוקים ההם וכבר בכוח ההרהור הזה לבי מתרונן בהקלה: רוחו הגדולה של מורי ורבי הבעש"ט הגיעה עד לכאן ממרחק יערותיו לסייע לי שוב, גם כעת, לפלס את דרכי ביער Udawatta Kele המלכותי. "יש באמת רק מלך אחד", אני שומע את לחישתו של סבא "רק מלך עליון אחד, מעליך ומצדדיך ובתוכך, אתה זוכר? דבר אתו עכשיו, הוא מחכה לך מקטנותך ועד עולם".
*
שתי רגלי אלה הולכות וזוכרות הכל. הן כבר יודעות לגשש את דרכן עצמאית בסבך שמאחוריו מוסוות היטב בקתות הנזירים השותקים, או לעבר עוד אגם נסתר אחד – "תכף תראי אותו! עוד חמש דקות נהיה שם!". זה האגם שאל גדותיו מטפסים מדי בוקר שני צבי מים קטנים, ניצולי אסון הטבע האחרון באי, כדי לגמוע שמש ולנמנם בתוך זיו כל העולם. הצבים כאז כן עתה מזמינים אותי להצטרף לחלומם המתוק על אודות תולעים קטנות שיצופו בהכנעה לתוך פיותיהם הפעורים, לקראת ארוחת הבוקר ששיגר להם בוראם היום כמו גם ביום אסונם.
*
אני מתהלך כחולם בשבילי היער וחווה באומץ חדש משאלה עמוקה: לזכור תמיד את נקודת המבט הראשונית שמתהווה בי בהשראת קריאה בשירי רבינדרנת טאגור, המשורר החכם והתמים שעד יומו האחרון התפעם כילד מנופי מכורתו. זו נקודת ראות המרחיבה את חזי, מעמיקה את נשימתי, ואמנם כן גם מטילה בי מורא גדול:
כי הנה סופסוף פרספקטיבה ראויה לשמה. כי הנה מכאן, ממקום שלישי, חדש, אני צופה לראשונה ניטרלי, בשתי צורות החיים שעד כה רק התקוטטו בי: חיַי היהודיים, רוויי המודעות ההיסטורית הכבדה כעופרת, כזהב האחרון, לעומת חיי במורגולה הכפר, או ביער הזה; חיי הכמהים להתמזג בחייהם הפשוטים והמאושרים של בני האי, אחי בני משפחות האדמה.
האם אני, כשמניח תפילין מדי יום לנוכח הזריחה המבצבצת בין ערפילי הבוקר המטפסים מן העמק, או ראג'ניש, ידידי הקשיש, המחזיק בידיו שני פרחי יסמין שקטף זה עתה ובמאור פנים מופלג מסביר לי "דיס איז פור סר מיסטר בודהא!" – האם איננו מתכוונים יחדיו לאותו אל אינסופי, אחד, שלאיש מאיתנו אין מושג של ממש באשר לזהותו האמיתית? האם מישהו מבני כל דתות העולם יודע לומר דבר של אמת באשר לתכונות אלוהיו?
ובמקביל, האם מאמיני דת האדם מסוגלים לתאר את סוד נשמתם? זו נשמתם המנביעה מתוכה אינספור סתירות רבות משמעות, לצד תעצומות נפש מדהימות המתגלות בשדות המדע או היצירה האמנותית, עד שבצדק היא מהרהרת באפשרות ש"אלהים" אכן נדד סופסוף משמי-שמיו והתגלגל לתצורה של כור אדם! כור המפעם בקרב כל בן אנוש ברחבי תבל.
עוד יש לי להרהר הרבה בדבר, אך זאת כבר כעת אדע: בשורותיו הכמו-אקראיות אך הקולעות-תמיד העניק לי טאגור מתנת משורר, ואולי עודני צעיר מכדי לעמוד על מלוא ערכה: מנקודת הראות של עצי היער – כמו מריבוא נקודות הראות של הנשר החג מעלי עכשיו ביעפי-סחור איטיים ומרהיבים – אמנם אין פשר ולא מזור לזוועות שחווינו כמשפחה וכעם; ואין ולא תהיה כבר עת למימוש חלומות ילדותנו, אלה המתאכלים כרגע בבטן הזמן; אך יש בחזהו של כל בן תמותה ריאות עדינות לנשום את מאורעות חייו ואף ללטפם, בהכנעה ובחמלה.
זאת אמונתי היום – והיא כבר בת שמונה שבועות! – אמונה אשר אין לה שם, לא משנה סדורה ולא פולחן. רק רִיק רחום, ומקום לנשום את נשימותיי האחרונות על פני הכדור, אלה שתהיינה בבוא יומי גם נשימותיי הנכונות הראשונות.
נכתב בכפר Moragolla
בחוות galkanda באזור walawwa
ביער המלכותי Udawatta Kele Sanctuary שליד Kandy
סרי לנקה
9.2.26-12.3.26 – שבט, אדר, ניסן של שנת ה'תשפ"ו
